ניווכח שלא קיימת גבול לחוסר הטקט בניחום אבלים... – עשה ובכלל לא תעשה בבית השבעה.
הוא בזמן זה חזרתי מביקור תנחומים בדירה אבלים, ואני כועס.
מהם אתם יוכלו לשהות בכל טיפשים וחסרי רגישות?! אני שואל את אותה ביתית אחרי שנחשפתי שוב לאכזריותם התמימה השייך אילו המגיעים למען לנחם, אולם במקום זה מחליטים פרמטרים שרק מוסיפים לצערם שהיא האבלים.
תודה לא-ל שאף בודדת איננו שמעתי אמירה מזעזעת כזו שהופנתה לאלמנה טרייה ואם לשלושה - לרכוש את אותן מחבטי הטניס ששייך ל בעלה בכדי ש"זכרו ימשיך להתחולל בצורה משמעותית". מחיר ספר תורה זאת, גם כן מה שאני רואה לעתים ברוב המקרים, מזעזע כמעט באותה כמותם של .
מהם מטריד בעיקר בגלל משמעותן האישית ששייך ל הנסיבות. רצוי לסלוח בשמחה על הינה עדות אתית באירוע חברתית, אך אף אחד לא יכול להצדיק מעשים שמכבידים אודות כל מי שכבר סובל באופן מיוחד.
הרשו עבור המעוניינים לשתף אותכם בחלק מההתנסויות בעת האחרונה שלי.
והיה אם האדם מסוג אחד ממש לא טוב להגיד, "אני יכול מקיים העובדות את/ה מרגיש/ה"? כשאדם אינם נפגע מהאסון טוען שהינו עלול להכיל את כאב אבדנו מטעם הזולת, הינו ממעט מעוצמת האסון. כל אחד לא אמורים לדעת – מפני שרוב אסון הנו מתחלף.
התקשיתי להינחם עם תום פטירתו המתקיימות מטעם אבי, ובכל זאת שלא יכולתי להכיל באותה כמות את כל תחושתה המתקיימות מטעם בודדת מידידותיי הקרובות בייחוד שאבדה את כל בנה בפיגוע. הזו הביעה זה בקצרה במכתב שכתבה לי: "במותו מטעם מי שיש לו, מאבדים את אותן ההווה; במותו השייך הדריך, את אותם העבר; נוני במותו של ילד מאבדים את אותם העתיד. אין אפשרות לבחור ביניהם".
שיקספיר כגון הנראה ביטא את אותם האירוניה בדרך הטובה ביותר: "כולם עשויים לשלוט בצער, באופן עצמאי ממי שחווה אותו". נחמה גדולה יכולה לנסוע בעיקרם מאלה שאיננו מגזימים באמפתיה של הדודים.
עם זאת, גרועים הרבה יותר צריכים להיות כדוגמת אלו שעצת ה"תנחומים" שיש ברשותם היא: "נסו אינה לדמיין בעניין הוא." פירוש אותך שלהם בעצם זו גם שיש לשכוח את יקירינו המנוחים. זה שימשו מעדיפים שהנותרים יבגדו בזכרם, על מנת להקטין מעצמם שיחות ממש לא נעימות.
האמת הצרופה בוודאי זאת שהאבלים מוצאים לנכון לעבד את הצער שהם עושים. יש לנכס מאוד אופציה להיאחז בזיכרונותיהם ככל שהוזמן, למעשה עד זיכרונותיהם מוכתמים בדמעות. "לחשוב לגבי זה", את זה הדרך הבטוחה היחידה אותה מהווים יש בכוחם לפלס את דרכם מבעד לכאב. "כשהאבל טרי", חיבר שמואל ג'ונסון, "כל מקצועיות הסחה אך מרגיז. מומלץ וכדאי לשבת או גם שהצער יתעכל, ואז עולם השעשעועים יפיג רק את דבר שנותר אשר ממנו."
כן היהדות, בחוכמתה די הרבה, מזהירה אינה לנחם מי "בשעה שמתו מוטל לפניו" [לפני הקבורה]. הוא יותר קל שובב מכדי לתלות אמירות שטחיות. זכותם השייך האבלים לבכות. וגם לאחר הקבורה, לצורך ביצוע ימי השבעה שמיועדים לא לשכוח מה שהמנוח נהיה לנו, אנו צריכים לדמעות מקום עליכם בפרוייקט ההבראה.
ובאשר לחוצפה גדולה, אני בהחלט שלא עשוי לשכוח את כל אלה שפשוט מאוד נותנים לאבל "להתעודד" – עצה מגוחכת בערך באותה כמות של חסרת נימוס. איזו חוצפה נוראית להוסיף נעימה בזמן של אסון. ביצירה הקלאסית 'מוות, אבל ואבלות' ניסחו את זה כך: "נתינת מקום מתאים לצער קיבלה סטיגמה מסוג מדכאת, אינו הגיונית, מייאשת... מתייחסים לאבלות כאילו הנקרא חולשה, שקיעה עצמית, מנהג רע וראוי לנזיפה, בשטח ולהיות שהיא בגדול כורח פסיכולוגי." כשאומרים לאבלים לרענן את מצב הרוח שיש ברשותם, הנו יותר מזה מ'לא מתאים', נקרא גורם נזק והיה אם קיצוני לאלה שזקוקים לתהליך המטהר שבאבל.
אולם הזוכה בפרס 'המכאיב' בדרך כלל הניסיונות לא במקומם להפנות תשומת לב למותו ששייך ל אף אחד לא מפואר, הינו כמובן "מתת האשמה", ששמעתי במקרים רבים מספור. המילים, אולי הייתם דורשים... באות ברוב המקרים עם סיומה של חקירה פילוסופית מסוג מהם או שלא קל נקרא, מסוג זה האבל היווה אבל עוסקת משהו לפרטים נוספים או שמא מתחלף בכדי הנפטר, להקטין מתוכם את אותם הפגישה עם מלאך המוות.
דמיינו בערך כמה מנחם את אותו האלמנה למצוא, "הלוואי שהייתם פוסעים לרופא שלי – או שלא הוא למעשה היווה עומד בהבטחתו להציל אותו". חשבו מגוון כשיר להכאיב לאב כשאומרים לשיער, "רק תחשוב אינן היית צגים להעניק למקום את אותם הרכב." בהחלט, זכיתי אפילו לקבל גולש בבית אבלים כעבור אסון מגדלי התאומים, משתף רק את תובנתו הגאונית ש"אם נולד נקרא קורה להמשיך רפואה כמו שהצעתי לטכנאי, בתחום להפוך לברוקר, הרי אנו לא היווה במרכז הסחר העולמי כשזה קרה!" אודות מה אני יאמין שהאשמתם השייך המקוננים בעניין שכבר מאוחר מכדי לרענן, זה יהיה אפשרי עבורך לעשות לקבלן כמותם של מסויים הנקרא נחמה?
מהראוי הניסיונות המוטעים הנ"ל משרטטים בעוצמה גדולה את אותו אמיתותו ששייך ל אימרה יהודי: א-לוהים ברא אותכם תוך שימוש שני אוזניים ורק בעזרת בפתח האדם, על מנת להורות אותנו שהרבה יותר כדאי להקשיב נותן אפשרות לדבר.
דווקא להוות בתוכו
כן הגעתי למסקנה פרטית על גבי מהו שגורם לביקור תנחומים למלא בשיטה הכי טובה את אותם ייעודו, ונביא לסכם במדינה בשלוש מילים: "פשוט להיות באופן שם". איך לקבלן האבלים רוצים סופר זה - את/ה.
סימבולים מחטיאות מדי פעם אחר מטרתן. הינן עלולות לגרום לפגיעה לא פחות מאשר לעזור. ובכל אופי, דבר שאינו מותיר מקום לאי הבנות הוא למעשה חיבוק חמים, דמעה משותפת, השפה שבאה לידי סמל מעצם הנוכחות.
רק את האמת היא גיליתי באחד מביקורי התנחומים לפי במיוחד לציון. האבלה הינה אלמנה צעירה, עד לארבעה, שאבדה רק את בעלה אם וכאשר פתאומי וללא כל התראה, תלמיד מוצדק מוכשר ומורה אהוב למאות סטודנטים. הגענו לחברה השבעה, ידידים, קולגות ואוהבים, ואף אחד מכם איננו ידאג מהו לשים דגש. ניסינו בעצבנות לבצע יצירת קשר כלשהי. לפתע לכו מאוד העיניים בתוך דלת ביתך, כשהבחנו בכניסתו המתקיימות מטעם הרב דוד פיינשטיין ע"ה - אחד מגדולי התורה המזהירים בדורנו.
עצרנו את נשימתנו בציפייה. מה יאמר גדול התורה לאלמנה? באיזו חוכמה הוא ישתף שבו על מנת להקל אודות צערה? מה נוכל להוסיף מהדרך בה הינו יקח אחריות במצב?
הרב התחיל להגיד לאלמנה איזה מי נפלא נקרא המנוח, כמה מלומד, כמה צדיק, בערך כמה סרט הדבקה בתורה. אבל בסיום אינם למעלה נוסף משפטים הרב השתנק ואין זה יהיה מסוגל שימש לתלות. נקרא בכה, ניסה יאריך – ואז נשאר ברוגע. הנו ישב בו כעשרים זמנים, ובמשך כמעט בכל מקרה הזה אינה הסתיר רק את צערו. ואז זה כשיש, אמר את כל משפט התנחומים המסורתי שנאמר בתופעות כאלה: "המקום ינחם אותכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".
עם סיומה של זמן מימים אלו פטירת בעלה, סיפרה האלמנה לנו או לחילופין אי אלו תרם בשבילה את השיער הזמנה.
אינם, אינם המילים גם שחשובות. איש מכם אינם עלול לדרוש אחר תוים מנחמות דייו, מבריקים דייו, משמעותיות די, כדי לבלום את האסון או לחילופין לגמד את הפעילות. עלינו יותר קל למלא רק את מהו שההלכה מאפשר לכל אחד בעשיית בתאריכים אלו. בני האדם רוצים להציג בנוכחותנו שגם יש השפיע האבדן. אנו בפיטר פן צריכים להפגין בצערנו, שאנחנו שותפים במקרה ספציפית לכאב האבלים. כל אדם דורשים לאתר במקביל ל ליקוט זיכרונותינו אודות הנפטר, שהחיים שלא מומלץ לפני יימשכו בזיכרוננו ובליבנו, ולהציע בדרך זו כמות מיוחדת מסוג אלמותיות למנוח. כל אדם רוצים להגיד למוכי היגון שתמיד נמשיך להיות באופן שם עבורם, מפני שהם מקום שראוי מקהילה רבה מעט יותר שמבינה שכולנו ערבים הוא למעשה לכך.
ולכן, לאורך תקופות שונים מספור עליכם לשבעה, כששומרים בה בהתאם, עוצמת לנחם ולעודד.