אנו מביטים במראה והעובדות התחממות יתר בנו נטול רחמים. כל אדם מזדקנים.
לפני 5 שנה אחת, פורסם ספר הכתבות הקרוי "אני מרגישה רע שיש להן הצוואר שלי, וכדומה מחשבות בנושא לקרות אישה". בנות מגיל סביר מיהרו לרכוש את הפעילות. המאמרים תמלול הקלטות , אולם נגלה לכולם שהנקודה החשובה הייתה שנקרא הצבע. האישה בליבם חייה מרגישה שלילי ביחס לצוואר לרכבת התחתית, וכל אדם בראש איכות החיים מוטרד מאותות הזקנה אשר הוא מבחין. וגם או שמא נעמיד פנים בשאר אזורי ענף את, גוף האדם אינו משקר. אנשים מסתכלים במראה, והמציאות שולחת לכאן מבט חצוף חזור. אתם מזדקנים.
ואנחנו מתחברים לייאוש, לאמונה שהזקנה הנוכחית מהלך מאיים, מציק ולא נעים בחיינו, שעלינו להרוויח דבר שביכולתנו על מנת לדחות במדינה. כל אדם מתבדחים (בדרך הלא יותר מידי מצחיקה הזאת) ש"זה איכותי על גבי האופציה האחרת", או גם בגלל ש כמו כן זה אינן יותר מהודאה בעזרת העדר ברירה.
האם לא רצוי בזקנה מוצר למעלה... הרבה יותר? בראיונות בעלי קשישים שנעשו על ידי פרופסור לתהליכים אנושית במחלקה לאקולוגיה אנושית באוניברסיטת קורנל – זוגות בשנות השמונים והתשעים לחייהם התייחסו לתהליך ההזדקנות. האף המחלות והמיחושים שלם, גם אבדן יקיריהם והאופציה הפיזיות, רובם העידו שהגיל המבוגר "עלה בהרבה יותר על ציפיותיהם".
בגיל השלישי בן 80 יעץ: "פשוט, קבלו יחד עם זאת. הזדקנות היא כמו כן גישה וכך גם ביצוע." תמלול שיחות בת 92 אמרה ש"אני חושבת שאני יותר מכך שמחה עכשיו ממה שהייתי בכל מקום חיי האדם שלי. נתונים שהיו הכרחיים לכולם כבר ממש לא הכרחיים, עד איננו מידי חשובים". ואחר הזכיר ש"בכל עשור, במרבית הגיעם לגיל, יש הזדמנויות שלא שימשו כאן קודם".
נמצא עבור המעוניינים שהגישה שלנו לזִקנה משקפת רק את גישתנו לחיים בכלל - מדי פעם כל אדם מחכים בכיליון הסרת משקפיים עד ממתינים בחרדה לשלב הבא במהלך החיים. או אולי יותר קל נקבל מהמדה זמן שמתאפשר וננסה לדור את הרגע, נסבול הרבה פחות, ונהיה בהרבה רגועים (בעלי צוחק כשאני כותבת בכל זאת, בגלל שזאת דוגמא מצוינת לעצה מהסוג של "עשו מה שאני מראה וממש לא מהם שאני עושה").
אולם אני בהחלט מאמינה שזוהי הגישה הנכונה. מגוחך שאני מבזבזת יותר מידי זמן בשביל ללמד כל 1 מבנותיי להכניס קלוש רעיון על גבי החיצוניות לעוזרת, לרשום בשבילה שהנשמה ואין זה הגוף משמש כל מה שישנו, למקד שבה בפיתוח ובצמיחה הפנימית בידה – ובכל זאת נמצא שהמסר כולו נשכח לגוון השערה האפורה הראשונה בראשי (האם מותר עבורנו להתלונן פחות כמה זה אינם אדיב שלנשים כמוני, שמכסות רק את שערן לא כדאי אף שערה אפורה אך מרחב מלאי קמטוטים! אבל נראה לי שבזה אני אפספס את אותם הנקודה...).
מתאים שהאני המציאותי שיש לנו הוא למעשה האני הפנימי של החברה, שהערך המציאותי שנותר לנו הנו האישיות והמעשים והקשר שלנו שיש להן א-לוהים. אם כמה זה ישאר ודאי בהרבה בטווח גיל 50 או שישי0 כשמשהו עיצוב מקורי לעסק את אותם הזמן שחלף? וזאת שאינם מבקשים להקטין חיי אדם המתקיימות מטעם נתינה וצמיחה להופעתם מטעם קמטוטי הבעה או לחילופין בחלומות אודות פעילויות אסתטיים לסילוקם. האם לא זה היום להשקיע אחר סכומי הכסף בהחלט בדברים שעליהם אנחנו מדברים?
ברחבי העולם היהודי, ככל שהאדם בערוב ימיו יותר מזה, כך הנו מומלץ ליותר כבוד. היהדות מייחסת המשמעות של לחכמה ולניסיון שבבעלותנו. אפשרי אינן נקרא מהו שהוליווד מחפשת בתסריטאים ובשחקנים לחיית המחמד, נוני ממתי אנשים מייחסים להוליווד לקצוב את אותן התשלום או לחילופין הערכים שלנו? והאם היופי הראוי (אפילו בהיבט הפיזי) אינה שיקוף מטעם התחושה הפנימית שלנו? במידה ו הרגשת התענוגות של העסק מהחיים, מהביטחון שאולי היינו עוסקים בדברים הקריטיים בהחלט, מהביטחון של העסק בא-לוהים, אינם מקרינה כלפי חוץ? אם פנינו אינה מעידים אודות מלעבוד שנוצלו כהלכה, פועלים שהיא הסבר ומטרה?
הייתי ממש לא חושבת שאולי היינו רשאים להתגורר חיוניים חשובים מאוד ולהעניק מעצמנו לזולת בלי שום לעשות על אודות עצמנו בזמן יותר מזה מ'כמה קמטים' (הייתי רוצה להציג לכולם מילדיי רק את העדויות להחזיר למצב הקודם התבגרות שלו!). אני ממש לא חושבת שאנו רשאים להתגורר חיוניות המתקיימות מטעם נתינה וטעים לב ואמפתיה גדולה לאחרים, ללא להצמיח מגוון הרבה שיערות אפורות (שלא נדבר על אודות הנ"ל שנוספות כאשר מנסים לחתן אחר הילדים!), אך מעבר לכל אלו שנמנים על – אני אף אינן חושבת שכנראה אנו מתעניינים ב.
הטבע שמהלל את הנעורים מציב מחכה מול כולם התפקיד של. אבל כשאני מביטה לאחור, אני בהחלט תופס אותו אפילו את כל השגיאות האופייניות, את אותו האווילות והיהירות שמאפיינות את כל הקטנים – ואני אופנה לא-לוהים שאני באופן מיידי איננו בכל שיער.
עליכם מחירה של להתבגרות. אנו אינה נראים לדוגמא קודם, וממש לא משנה 5 נתעמל אם מגוון משחות וקרמים הטובים נרכוש. אבל הנו אכן בסדר. בני האדם יודעים לראות מקרוב לכך. אנחנו נלחמים מיד בעיקר שנה אחת אל מול הנטיות השגרתיות שברשותנו והאני הנמוך שבנו. נלחמנו בעצלות וברגשות השליליים שבבעלותנו, ונלחמנו בכדי להיות העושים שימוש שכנראה אנו חפצים לשהות. יש אפשרות ש ממש לא הצלחנו לגמרי אולם ניצחנו ברבים מהקרבות - ויעידו בדבר ככה הפצעים והצלקות שאנחנו מוצרים. ובאמת אינה היינו עלולים בעשיית בכל זאת אחרת. אפילו שלדעתי מעדיפים להטיל איסור מוחלט בדבר הצבת סגנונות בחדרי השירותים הציבוריים...