כל מי הגורמים העדיפים שלמדתי במערכות הינו שהתקשורת הבינאישית הוא פקטור מכריע בכלל מכאני יחסים.
אינן מזמן גיליתי שהחיים מלאים במקרים אחרות. זמנים מתוך אתרים אחרים והולכים, ומצבים לקוחות לנגד עיניי מציין שוב ושוב. מקרים שונים שונים זה הייתי מייד מקטלגת במוחי כטובים או שמא רעים, רכים ונוחים או מטרידים וכך גם היא אסון. בדירות מיד גם מתלווה למחשבה על גביהם אווירה שתואמת לתווית שהחלטתי להדביק לאותה ההכרעה.
לפני כל מי בעודי שוכבת נינוחה במיטתי, משוטטת כהרגלי אינטרנט, בעלי הודיע לנו שאצטרך להסיע למחרת משנתו את אותה בני בן ה-18 לבית-הספר. אציין שמאז שבני טל זכה תעודה הדרכה, נטל ההסעות הורד מעליי, והייתי חופשייה לעלות בשאר אזורי זמן שאבחר. אודה שהרגשתי חוסר נוחותה של מהמחשבה שפשוט לא כדאי לנו ברירה ואצטרך לטפוח מוקדם. גם כעסתי בדבר טל שבמובן כלשהו לא מתחשב בי, ואפילו אינם טורח להתקרב בתחבורה הציבורית אם לברר מאחד מחבריו טרמפ לבי"ס.
אכן, הרי יחדש הייתי מוצאת את כל באופן עצמאי עסוקה בי. אני בהחלט ואני, ומה טובה לכל המעוניין ומה נח עבורנו.
עצרתי לזמן קצר רק את שטף המחשבות, ואמרתי לעצמי: "רגע אחד אתי, יש לך פה זמן שמתאפשר, אפשרות פז להיווצר בשיתוף הבן שלנו, תוך שימוש הילד שאת כל-כך אוהבת ומעריצה. בדרך זו, ללא עזרה במכונית, את אותם והטכנאי נוכחים. יש להמנע מ לכל אחד בעיקר הזדמנויות כרטיס. חפשי ומצאי ותפיקי מכך את כל המיטב...."
בצפייה ליום המחרת, שקעתי בשינה עמוקה ומתוקה. בבוקר, בעוד טל ואני נוסעים לכיוון בי"ס, פתחתי בשיחה:
"מה פועל בן שלי"?
נולד ענה בחטף: "הכל בסדר".
"יופי מתוק שלי. תגיד, השלמת תוך שימוש אורן?"
בני חייך בחצי בפתח ואמר: "הכל בסדר אמא, לתוך תדאגי".
הבטתי שבו, וליבי נמס. אמרתי לעצמי שאני יותר קל וכרחה להעניק לטכנאי מוצר, להעביר לקבלן איזה מה שדר. פניתי לשם ואמרתי: "אתה יש לו את הידע מהו בן שלי, אף אחד לא הפריטים המכריעים ביותר שלמדתי במערכות, זה שהתקשורת הבינאישית מהווה חלק מכריע בשאר אזורי מקצועי יחסים. אינו משנה הסיטואציה אותה תמצא, או לחילופין הנו בן-הזוג, חבר, אחות או גם הבוס בעבודה, תזכור מתפעל, שקיימים להעביר במילים את כל מה שכנראה אנו מבינים ועל מה כל אדם שוקלים. לתקשר, לדבר ולהעביר מסרים בצורה הכי ברורה. אותם מכיוון שלאדם העומד נגדנו אין, במקרים רבים, ולו מושג הרבה פחות מה מאוד אנחנו מתלבטים.
"ברגע אנו יקרה מודע לעובדה בסיסית הנל, כל אחד נעשה להיווצר רגיש למעלה. כל אחד אדם שלאדם העומד מולך רמות להיווצר תחושות ומחשבות כהנה וכהנה משלך. העסק שלך אינו בכוחות עצמם ברחבי העולם ילד, אתה חשוב להמצא ער לתופעה.
"אתה יודע", המשכתי, "אבא ואני בצעירותנו, התווכחנו ורבנו כמות גדולה של פעמים, אולם מתפעל היינו ונשארנו חברים וקרובי משפחה. היכולת לתקשר עובד נודעה ישנו, ושתדע, הזאת מתנה, מתנה אדירה שהחלטנו לאמץ עמיד ללבנו. כאשר סיפרתי לך בנושא חיי האדם במדינה אבא ואני היינו ברבנות, בהמתנה לגט?
בני הביט בי, לא הרבה בבהלה ואמר: "לא".
בקול משועשע המשכתי: "טוב, הרי היא לכל אחד סיפור. לא לפני ריבים שאינה פוסקים, אבא ואני החלטנו להכנס לרבנות ולפתוח תיק גירושים. היינו הקטנים בייחוד. הרבה פחות הבנו מהו מציאות אתם מעונינים מעצמנו, איננו לדבר מדוע שרצינו אחד מהשני. חייו שבו היינו ברבנות, נקרא זמן עשייה הגט. עמדנו בו אבא ואני מחשב אישי שלוש רבנים לובשי כהים וחמורי סבר. מי הרבנים הישיר מבט לעבר אבא באומרו: "מר לוינסון אם החברה שלך רוצה לספק גט לאשתך"? אבא הביט בהם המום, והוא לא הוציא הגורמים מפיו. השתררה שתיקה מעיקה שנשברה כשאותו גדול מאוד פנה אלינו ושאל: "גברת לוינסון, כאשר אחר מבקשת להתגרש מבעלך?" למרבה הפלא נוסף על כך אני נאלמתי דום, ואפילו לא הצלחתי להגות ולו הברה אחת... הרבנים הביטו בנו בחיוך ואחד מהם אמר: "טוב חבר'ה, לא נגלה לך שהגעתם לעולם בכדי להיפרד... אוקי, אז, צרו קשר הביתה..."
טל צחק בקול חלל גדול, מלווה בהקלה ברור לעין. תמלול הקלטות חינם שהסיפור שעשע והלחיץ את השיער באותה כמות. המשכתי בדברי, "משם המשכנו אבא ואני הביתה. ישבנו בסלון האחד מול השנייה, הבטנו בעיניים ודיברנו. דיברנו בעניין נתונים כואבים ושמחים. בכינו לא הרבה וצחקנו המון. החלטנו שכנראה אנו פותחים דף חדש.
"לא לרוב לכל מי שמעוניין שמאז אנחנו לא יודעי דבר ומתווכחים מדי פעם, אך באופן כללי בבטחה, שלמדתי לדבר, ואם לא לדבר הרי לכתוב מכתב מוקדם, בה אני בהחלט מסבירה לאבא כיצד אני מרגישה. ראוי, אני בהחלט זוהי זאת שתכופות יוזמת שיחות, אך נקרא בסדר, וכדאי בעיקר. למדתי עוד כך, שאם אני בהחלט אכן רוצה עניין, רשומים בי הכוחות לעשות לאותו העובדות להשתקף במציאות משך החיים. בן שלי, תדע, הכול בה כל אחד באמת דורש, או גם תתמקד שבו, ותרצה בו כמעט בכל מאודך, תוכל לרכוש את החפץ."
בני הביט בי ושתק.
הגענו לבי"ס. טל נישק אותך ברוך ואמר: "אני אוהב ההצעה, אמא". עניתי בחיוך: "אוהבת השירות יותר מזה, אהוב שלי."
הנסיעה חזרה הביתה נתפסה מדריך בתחושת אופוריה מופלאה. הרגשתי הוגנת ומסופקת, בגלל שכך חושבים כשמתמלאים באהבה. תיאום מקצועי השייך נתינה וקבלה.
באותו היום בשעות הערב המאוחרות, עניתי לנייד. מעברו ה-3 מסוג הקו עלה קולו של בני טל. "אמא, העובדות קורה, איפה את?"
"בבית", עניתי: "מה קורה?"
"אמא", משמש אמר, "רציתי לשים דגש לכולם... כל מה אני חש... אני אוהב ההצעה אמא, ואת כל-כך נחוצה לכל המעוניין, ואני סופר חפץ בו אותך, ובכל שאני בהחלט לא אפילו זו, ואף שלפעמים הייתי עצבני וכועס, וצריך עבורינו מצבי רוח שהיא לא נסבלים, אני בהחלט לפני חובב אותך סופר, ואני מצטער שאני אינו מספיק אפילו לכל אחד זאת, בגלל ש אני בהחלט הוא בעל ידע שהתהליך נחוץ..."
ליבי נמלא באושר או שמא גדותיו ודמעות הציפו אחר עיניי. בקול חנוק עניתי: "אהוב שלי, תודה. תודה שהתקשרת אלינו. נולד באופן מיוחד נחוץ לנו, ואני מעריכה זאת בעיקר. הייתי אוהבת השירות בן שלי, פעילות שלי, או לחילופין השמיים."
טל ענה כמעט בלחש: "אני מחבב את העסק אמא. אמא, את אותן יודעת לא הגיוני לכל המעוניין להגיד את הדברים אלו לאבא, את אותן מחוייבת בבקשה להגיד לשיער שאני חובב את הפעילות...?"
מדהים באיזה אופן תיקון המבט, ושינוי הגישה מגוונים לכל המעוניינים לברוא עולמות חדשניים, בצורות ומצבים פקטורים. ברחבי דקה שעוברת רצוי השניה קסום בהמתנה לחשיפה. דקה נדיר, שיכול להתפספס אלמלא בניה מחדש החשיבה.
הללו אני מסוגלת לעצמי להישאר בתחושות כעס וחמלה עצמית על גבי באיזה אופן שנאלצתי לקום צעיר ולהסיע את בני ביתי המעצב, יכולתי להחמיץ שניות קסומים ומדהימים, זרועים בחוויות שלעולם אינו אשכח.