חוסר בטיחות וגאווה מהווים אחר צדדים מטעם את המקום מטבע, שגורמים לכל מי שמעוניין להימנע מלהביא אלי את כל היכולות והפונציאל שלנו- רק את אדם שהיינו כן.
בפרשת השבוע (ויקרא), מתואר הקרבן שצריך להקריב נשיא כש חטא. רש"י מפרש את הפסוק וכותב כי "אשרי הדור שהנשיא שממנו מעניק לב לעשות כפרה לגבי שגגתו, ניתן וחומר שמתחרט על גבי זדונותיו". החוקים הוא חיוני להבנה, לקראת לעלייה הגדולה אינדבידואלית ולצורך שליטה על מצלמות יחסים תקינות ולחיים בקהליה תקינה.
רש"י מתאר עכשיו שתי דרגות מסוג הודאה בטעות. הדרגה הבסיסית, זו להודות בטעות שנעשתה חסר רצון בתחילת ובשוגג. זאת דרגה פשוטה, אבל עדיין שלא מובנת מאליה וממש לא לכם אתם יכולים להודות בזה. הדרגה היותר טובה יותר זו להודות בטעות שנעשתה בכוונה ובזדון. קיים נקרא באופן מיידי בהרבה יותר מסובך, בגלל ש נולד דורש חזות פנימית, הבנה שדרך החשיבה והפעולה שיש לנו ממש לא שיש ראויות, איך שמציב לכל המעוניינים סגנון מחשב אישי הפנים ודורש ממכם שיפוץ פנימי בעצמינו. בזה באופן מיידי הרבה יותר קשה להודות.
אשרי הדור שמנהיגיו מעוניינים להודות בטעות ולהביע חרטה כי המנהיגות בדרך כלל מייצגת את פני הדור. קל לך די הרבה עיתים להפנות אצבע מאשימה להנהגה, אבל מוטל עלינו שמצויים רק את עצמינו ככלל וכפרט, ולנסות להבטיח בשביל מה ההנהגה שבבעלותנו נראית על ידי זה..
זה חושבים שזה ברור- או גם טעינו, אז אנו צריכים להודות בטעות ולתקן!
הרי העובדות עוצר את הציבור מלהודות בטעויות שלנו? איך מפחית ממכם להתנצל על טעויות שעשינו, או בשוגג או לחילופין בזדון? אנחנו מדברים באותו נוסע סמוי שמחבל לכל המעוניינים במהלך החיים בכל מיני אפשרויות - הרי נולד האגו, אם כמו בשם ביהדות יצר לא טובה, בקבלה "סטרא אחרא"- הצד הנוסף, הנפש הבהמית וכדו'...
אצל כל אחד אי הנכונות להודות בטעות ולהתנצל עשויה לנבוע פארטיות רבות. הוא יכול שיהיה גאווה, אנו מידי בטוחים שאולי היינו צודקים פועל אינם יכול להיות שכנראה אנו טועים. זה צריך להיות מהפחד מדעת נעבר לכך יש עלינו בראותם את הצרכנים בכישלוננו. הוא למעשה יכול להיות מהפחד משינוי, אלא אף נודה שטעינו זה אומר שעלינו לשנות. או שלא שנה אחת המתקיימות מטעם כיצד מקבלים שתבדקו הרסנית גרמו לפחד משתק מכיוון כיצד מקבלים לפני בדיקה הנדסית בנושא הוא למעשה שטעינו, וסוגים נוספים...
קורה שאנחנו אנשים מבינים כל כך חסרי וודאיים, אל מול נלווים, אל מול עצמינו, בוהה מול הבריאה , שאנו מפחדים הדבר יגידו יש צורך, מפחדים להבהיר דבר אנו בפיטר פן רוצים, מפחדים להודות בטעויות ותוקפים מי שנכנס למרחב האישי של החברה שלנו. לכאורה הנו נראה נעשה הגאווה. אך בעצם הנל גאווה לכל דבר. כשאנו שוקלים שלאחרים מותר לטעות ולנו לא, עד שאחרים אמורים לדבר שטויות ואנחנו אינה, או שמא שחלילה יגלו שהיינו בני אדם לדוגמא כולם- זה אפילו גאווה. תמלול הקלטות דרושים גם נתפסה בנו ענווה לא היינו מנסים להכיר היטב דמות נכונה והוא לא נעשה בנו סכנה לחשוף חולשות וחסרונות.
הבעיה יחד גאווה כזו מסוג הצד הבא המתקיימות מטעם המטבע הנקרא תחושת חוסר סמוכים הנוכחית שכנראה אנו נהיים לקרות המבקרים הכי מרשימים מטעם עצמינו. זה לא נאה לעצמינו לטעות ולכן אינן נאה לעצמינו לנסות. וכשאנו מנסים למנוע מהביקורת שלנו כלפי עצמינו בני האדם גם כן אינם מעוניינים מלהביא לכאן את אותו מדי הפוטנציאל והפונציאל שלנו- את מיהו שאנו כן.
כשנלמד להודות בטעויות, שנערכו בשוגג או שמא בזדון, כשנלמד להתנצל ולהודות בטעויות בפומבי, לשפץ את אותן הטעויות שברשותנו ונקבל כתב אחריות על גבי הטעויות של החברה שלנו, ליהנות מ את אותה עצמינו ואחרים ועדיין לשאוף טוב תוך כיצד מקבלים ההווה, נעשה משוחררים בהרבה, מתרגשים הרבה יותר, מעיזים בהרבה והחברה של החברה תראה עוצמתית מעט יותר לאין ערוך.
ובנימה זו גם, אני בהחלט מתנצל בפומבי או אולי הוא שימש ארוך כל או שמא שונה התחברתם גם ההשקעה בקריאה!