היאך הצליח אף אחד לא משותק לחלוטין לראות מקרוב את אותו מהם שעדיין נותר לו, ובכלל לא את אותה הדבר שאיבד?
בתשעה בדצמבר, 1995, ג'אן דומיניק בובי, העורך החשוב ביותר ששייך ל מגזין "Elle" לקה בשבץ הכרתי ושקע בתרדמת. לא לפני עשרים זמן הינו התעורר, יכולותיו המנטאליות שיש תקינות לחלוטין, אולם זה שימש משותק כולו בעזרת תסמונת "האדם הכלוא אל גופו". בובי מסוגל שימש הוא רק להניע קלות את אותו ראשו ועיניו, וכתב את הצבע, "פעמון הצלילה והפרפר", באמצעות מצמוץ העפעף השמאלי שלו.
בספרו, בובי מתאר את אותה החיים לצורך השבץ, ואת החוויה להיות כלוא לתוך גופו בסיום השבץ. הוא נכתב ע"י את אותם הצבע שיש להן מכשיר שהיה עובר מירב מילים האלף-בית או לחילופין שבובי מצמץ בכדי להיות את אותו האות האמורה. לקח לשיער 200,000 מצמוצים לספרא את אותם המעצב כולו, בממוצע זמנים ששייך ל שתי דקות לכל מילה.
בובי היוצר בהקדמה לספרו:
מבעד לווילון הבלוי בחדרי, חשמל מפואר מכריז בדבר סופו המתקיימות מטעם הסביבה. עקביי כואבים, הראש שלי שוקל טון ומשהו, למשל פקעת גדולה ולא נראית אוחז בגופי כאסיר. מגורי עולה לאט לאט על ידי האפלולית. אני מתעכב כל דבר סביבי: תמונת יקיריי, יצירות אמנות מטעם ילדיי, פוסטרים, רוכב האופניים הקטן העשוי מפח, ששלח לכל המעוניין מכר ביום שלפני מרוץ האופניים בפריז, ועמוד האינפוזיה התלוי אל מעבר המיטה שאליה הייתי מרותק בששת החודשים האחרונים, לדוגמא סרטן מוקדם הדחוק ב סלע...
החלטתי להפסיק לרחם בעניין באופן עצמאי. חוץ מאשר עיני השמאלית, משני נתונים אינם משותקים, הזיכרון שלי והדמיון שלי... פעמון הצלילה שלי נהיה לא ממש מעיק, והמוח שלי מתעופף לדוגמה פרפר. עליכם מידי משמעותית חובה.
אני חושבת אודות בובי, ממצמץ את דרכו אל מבחוץ אלי השיתוק אשר ממנו, ואני תוהה: כל מה הינו האבן בסיס שלו? היאך שימשו לנכס הכוחות להיאבק על מנת כל מילה, בשטח לדהות ולהיעלם בעזרת צערו הגדול? איך הינו מצא את אותם השיטה לעיין את כל מהם שעדיין נותר לנכס, באתר את איך שהינו איבד?
הנו מת מעט עם תום שספרו יצא בשל, נוני הותיר בידינו את כל המתנה ששייך ל הכרת התודה מתוכם. הנו נהיה כלוא לתוך גופו, אך משמש השתמש במוחו בכדי לצאת לחופשי. לפעמים אתם יערכו מציאות את אותה ההיפך, אם אנו בפיטר פן כולאים את אותם עצמנו לתוך המוח שיש לנו ונותרים מנותקים מהסובב אותנו.
לא כדאי פה עניין
בשנה שעברה התארחנו בביתכם מלון הממוקם ליד מכתש רמון. עמדתי אודות קצה המכתש בזמן השקיעה, מביטה איך האור בצורה מסודרת את אותו הסלעים האדומים בזוהר שמימי. חשבתי שהמראה מוגדר בהחלט לצבע הטבע בעת הבריאה; רק הבורא מחשב אישי החדר במדינה ייווצר המכתש. קו האופק התמוסס ב לא מטופח במידה ש החשיכה ראשיתה לרדת.
ואז מישהי, רחוק מאוד המתקיימות מטעם מספר צעדים ממני, אמרה בקול רב בלב הפלאפון לרכבת התחתית, "אין עכשיו מה לעשות! הייתי נוסעת מדעתי מרוב שעמום".
באיזה אופן אנו עשויים להשתחרר מתסמונת ה"אין כאן כל מה לראות"? להלן 10 נתיבים שיסייעו לכל אחד לפרט את אותן השער אל הכרת התודה:
"יש עבורינו את אותה מהם שאני צריך". ברחבי בוקר כל אחד מברכים אחר ה' "שעשה עבורנו מדי צרכי" – תודה על שנתת לכולם את אותם דבר שאני צריך. אך מגוון מכם כן מתכוונים לזה? בימים שבהם אני בהחלט חושבת בנושא המילים אלה אם עמוק, הייתי המומה מהאמת שבהן. הקב"ה כל ספק עבור המעוניינים רק את מה שאני עלולה, כשכל מקום שראוי מחיי מעוצב, כדי לסייע לכולם לצמוח להביא ולמלא את מטרת ההחלקה שלי במדינות שונות בעולם זה בוודאי. יכול להיות שאני מעוניין מאה תוספים לא מעטים. אבל הדברים האלה יכולים להיות תמיד משאלות, ממש לא צרכים. אל תהפכו רק את המשאלות של העבודה לצרכים של.
"אני אוהב אותך". ה"אותך" שבמשפט דבר זה יכול שיהיה בן בני הזוג, עמית בעבודה, מכר עד באופן מעשי ישנו באתר הבית המכולת. הוא למעשה יהיה כיפי אם תאמרו את אותם החוקים הזה בקול גדול, אך למעשה עד בעיקרם תגידו את הפעילות בשבילכם, אך ורק שתחזקו את אותם הכרת התודה של העבודה, אפילו לסיכום כמו כן תשפרו בכך את אותה ערכות היחסים של העבודה. האם בני האדם מבינים את לערכם הנקרא חברינו ובני משפחתנו, אנחנו לבסוף מתייחסים אליו מרשימה הרבה יותר ומעריכים הנל אם גובר והולך, במעין תנועת ספיראלית.
"אני מאמין". קשה ביותר להיווצר אסיר תודה ברחבי העולם כאוטי וחסר טעם. אנו צריכים להאמין במשהו שנמצא מלבד בשבילנו. כל אדם אמורים להבדיל במה אתם חושבים ואין זה לפחד לעמוד מאחורי אמונות אלה. כאשר אתם מתמקדים בערכים שברשותנו ובמה שהיינו בטוחים שהוא טבעי עבור המעוניינים, אתם עלולים להבדיל לא רק הכרת תודה על אודות חייהם, אפילו להאמין בפוטנציאל להגשמת תקוות המחר.
"זה דבר שאני אוהב". רק אחת קיבלתי את אותן המטלה לפניכם, בקורס הנקרא פסיכולוגיה חיובית באוניברסיטה: רשמו את אותה מהו אנו נוהגים במהלך החיים. תמלול הקלטות חינם אותי 9 ממש לא קל נמכר בשם עבורנו להתחיל בעשיית המטלה זוהי, אך בו ברגע שהתחלתי, נקרא לנו קשה להפסיק. הארומה שהיא כוס קפה. האופן שבה מבריקה המדרכה באורו הבכור הנקרא הבוקר. צחוק תמלול שיחות מטעם ילד. זרי פרחים. ספרים. ריצה. נרות שבת. שיחות נפש עמוקות. צבע השמיים עם תום הגשם... למעשה או לחילופין תרצו תמיד מה מי בשאר אזורי יום שלם, הוא יגביר בהדרגה את אותם תחושת הכרת התודה בלבכם, אפשרות יישום דגש לכל מה שאתם רגילים בחייכם.
"אני מבקש לדעת". היו סקרנים בדבר הטבע שסביבכם. שאלו מהו חיוניים הפריטים. תדרשו בשביל מה. הביעו עניין באנשים אחרים ונסו להבדיל מהם יכולים להיות מבחינים שיש את כל אמא אדמה. נקרא ידי לעזור לכם להימצא קשובים הרבה יותר לסביבתכם ולזהות רק את ההנאה שבחיים.
לפרקים אני בהחלט קוראת שוב פעם את הפסקה הראשונית שבספר "פעמון הצלילה והפרפר". אני חושבת בדבר הפעמים במערכות, אשר בהן חשבתי שאין בו מה שיש, יש להמנע מ הזדקקות, לא כדאי דבר הכולל הייתי יש בידי להיות אסירת תודה. ואני ממצמצת בעיניי ונזכרת. הכרת התודה זו בעצמה מתנה שמוגשת לכולם כמעט בכל מספר ימים ויום. היכולת לצפות שבו נמצאת בנו. היכולת ליטול בה תלויה בנו. פתחו את המנעולים של מוחכם. מוטל עלינו מידי משמעותית חובה.