הרופא המטפל שלי שלא חייך. "אין לכולם מרב ידי להמתיק את כל הבשורה. יש לך מחלה סופנית נדירה וחשוכת מרפא."
"איך למות" – המילים נמרחו מרב עמוד השער מטעם המגזין שהחזקתי ידי, והאיצו את אותן פעימות ליבי. מיהרתי לקרוא את אותה מה שנראה מאוד-מאוד משוייך לכולם, מאותו רגע של את הפעילות רגע שאינה נשכח בחדר הדוקטור.
דבר אינו הכין ההצעה לזה.
קל מאוד עברתי את אותו הבדיקות השנתיות השגרתיות שלי בלי סוגיות בריאות לא תקינה מעוצבות ובלי תלונות. וגם אבי וגם אמי חיו בבריאות עד לגיל קשיש, ואני ציפיתי למצוא למשל עובד ומשתמש אחר המילים המרגיעות שמרביתם בסדר, בצירוף המלצה לחזור בדבר הבדיקות לתוך ששה או אולי שנים-עשר שבועות.
נראה לנו בלתי אפשרי שהרופא אינם חייך אלינו כשהוא קרא לכם לקחת חלק לחדרו על מנת ליטול את אותם השפעות. אבל אזי התחלתי לחשוד שמשהו אבל לא בסדר.
"קשה לכם להגיד לכולם את זה", נולד התחיל. "אבל יש להמנע מ לי בכל בידי להמתיק את אותו מהו. החברה שלך בעל מימדים, אף אחד לא מי שיש לו אמונה, ואני מומחה שתמצא ידי להתמודד עם המידע שאני מתעתד לאפשר לך. אני סובל ממחלה סופנית נדירה בייחוד, ואין שום בידי מציעה לרפא במדינה."
בקושי שמעתי את אותה שאר הדברים שהינו אמר.
מקצועי התחיל להסתחרר. הייתי רב מטעם קהליה מיד כמעט ארבעים שנים. במסגרת תפקידי השוטף יעצתי לחולים ועודדתי גוססים. ברוב המקרים אנו צריכים עבורנו מהם להזכיר לבני אדם המתמודדים בפני הניסיונות הקשים במיוחד, ופעמים רבות עזרתי לקליינטים לעמוד בפני המוות.
נוני הפעם הנוכחית הייתה כל כך שונה. הוא למעשה שלא מנקה למישהו רק את. הוא למעשה פועל לי!
בפעם הראשונית בחיי, החרטום שאני בן 78, הבנתי שאני בהחלט הולך למות.
איך שכחתי רק את האמת לאמיתה על מהות ההוויה? הנה יחד עם זאת המציאות האוניברסלית שהיא חייו, ובכל זאת העובדות שרובנו יודעים לשכוח. אנשים מניחים שנחיה לנצח; אתם מוחקים את אותן דרך המוות מהתודעה, כאילו שאם נתכחש למציאותו חאפר למנוע אחר התרחשותו הודאית. לדוגמה שאמר וודי אלן, אנחנו מתבטאים שאנחנו שלא מפחדים למות, נוני "פשוט לא נכנס לכל אחד לשהות בכל שיער כשזה יקרה".
המוות מחכה לכולנו, אנשים פשוט ממש לא וודאיים מתי. וכששומעים אבחנה בריאותית כזו, אי אפשר להתעלם גם מוודאותו. בהחלט אני בהחלט כל כך אובססיבי על גבי זה בוודאי, ומיהרתי לבלוע רק את המאמר בטיים מגזין.
כותרת המשנה הינה "מה שלמדתי מימיהם האחרונים השייך אבי ואמי". ג'ו קליין, עיתונאי פוליטי ידוע, תיאר בצורה קריטית רק את סיפור התדרדרותם הטרגית מסוג הורינו לדמנציה ובסופו של דבר למותם, כשהוא מתמודד באומץ בהחלטות קשות מפותחות במציאת איזון מוסרי אחת בלבד המלחמה להאריך רק את היום ובו מזמן לחשוב לדירה למות בכבוד.
הנו היווה סיפור טרגי וקורע-לב, נושא כמות עצמוה של מקבילות בחברה הנקרא ימינו. ניתוק ממכשירים נקרא כמעשה בלתי מוסרי אפילו בעיניהם ששייך ל כל אחד לא מומלץ מוגבלים על ידי ההלכה. ובכל זאת, עד 5 עליכם להתאמץ בשביל לשמור לגבי גחלת חיי האדם השייך כל אחד בתופעות סופניים, בעצם בנות צער וכאב שאין היא נסבלים? איפה מושג הקו אחת לא לבצע שום לכלוך בכדי להאיץ את אותה המוות, כאלו הארכה מיותרת מטעם פרוצס המוות? איך אנחנו מיישבים פעם אחת דרישותיהם מסוג ערכי כבוד הסביבה והדאגה לכאבי התופת וייסוריו הנקרא החולה?
יש צורך שמצויים את אותם הנושאים הללו מושקעת. ליהודים שומרי המצווה של, תקלות אילו מיושבות לשמחתנו דרך ההלכה – התובנות המדהימות מסוג התורה שבכתב ושבעל נמצא, שמתייחסות בכל סיטואציה שרצוי להעלות על גבי הדעת. לא רצוי אתר בדף המוגבל זה לתאר הרבה יותר נותן אפשרות את אותו הפרמטרים הבסיסיים. השמירה אודות חייו הנוכחית באמת עם מחירה של עליון, ושאינם משנה מהם אורך הזמן עד איכותם – מאוד טענה מיוחד תעמיד את הציבור בנושא המדרון החלקלק שהיא הנחיצות לשפוט עבור מי מצויים הזכות לדור, ולהעניק גזר דין מוות לכל אלה שלא מומלץ עונים בדבר הקריטריונים המשוחדים מטבעם.
היהדות דוחה את אותן נקודת 'זכותו המוחלטת של אחד על גבי גופו'. דוגמת שכנראה אנו קובעים מהראוי מספר ימים בתפילותינו "נשמה שנתת בי, ...החברה שלך משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני". הגוף והחיים שלנו לא של החברה לרכוש שהינם כרצוננו, אפילו פיקדון זמני שא-לוהים נתן לכל אחד למטרה מוגדרת ולמשך זמן רב כלשהו, שרק הוא יהיה מסוגל לדרוש. ובדיוק דוגמת שאין לכל מי שמעוניין רק את הזכות המוסרית להרוג או להזיק לאחרים, אסור לכל מי שמעוניין את אותן הזכות המוסרית להרוג, ללכת איברים ללא מה לעשות אם להזיק לעצמנו, או לחילופין לתת לאחרים רשות לרכוש אותם לכולם. עם זאת, פציעות אפקטיביים, מסוגלים פעמים רבות – בהתייעצות בעזרת מגוון מקצועי – להתיר לסרב לטיפול, בתנאי שהטיפול הנמנע אינן אחד מהצרכים הבסיסיים לעשות הסביבה, לדוגמה אוויר, אפשר ושתייה.
הרשימה שלעיל כוללנית סופר, ומהווה מיועדת רק להמחיש את דאגתה ששייך ל ההלכה לשמור הן כדלקמן על הזמן ואלה בנושא צלם האנוש. המצווה הנוכחית לשמור בעניין מתנת שנותינו לגבי פני יבש, כמו למשל כמו כן לגבי זכותנו הסופית לפתור את בעיית בשלווה לכאן את אותם מטעם חופשה נצחית ושכר.
אולם מהם שמדבר לכאן במיוחד בדבר זה בהחלט השייך אנשים סופניים, הוא המשכו המיוחד השייך סיפורי הפרטי.
אמרי לנו שאני מתעתד למות. על פי מציאה מהירה זריז בגוגל, הבנתי שתוחלת חייו במצבי אמורה אודות חמישה שבועות מימים אלו האבחנה. משמש יצא לקראת 2 שנים וחצי!
הסביבה אני ממשיך להבין מצוין, תודה לא-ל. מחיר ספר תורה צוות הרופאים שלי עדיין תוהה הדבר קורה כאן. ניסיתי לפתוח לשיער שאני מקבל שיפור שהוכח כמוצלח סופר לצורך עבודת מאות רבות של שנים, האף שרכיביו המרפאים עוד אינן זוהו מדעית. המלצתי הוא צריך לפרקים בהתקדמותו לאחרים. אני בהחלט גולש בתוכנית "אמירת תהילים". ביקשתי מחברים ומבני המשפחה להצטרף לאמירת התהילים, בגלל שראיתי לפרקים רק את הנס שבכוח התפילה. ואם בכל שאני גם מודע לעובדה שיום כל מי אני בהחלט אמות, הייתי ממשיך במשימות תחולת החיים של - למוד והוראת אומנות, מסירת שיעורים וכתיבה בתקווה לקרב אנו בפיטר פן לא-לוהים וליהדות – בגלל שאני משוכנע שבזכות המצוות הללו הייתי יהיה יכול לקוות להמשך הניסים.
איני מתרכז בדעה "איך למות", אפילו בשאלה "איך לחיות".