בני האדם הגיבורים שלי.
אני בהחלט אחות במחלקה הפסיכיאטרית בדירה קליינטים לזאטוטים. עוד לפני, הייתי אחות במחלקה אונקולוגית לצעירים. ראית ושמעתי די הרבה אלמנטים, ביניהם אם אחת בלבד שבתה אושפזה כעבור ניסיון התאבדות. גופה הרזה והחיוור המתקיימות מטעם הנערה שכב רפויות על גבי האלונקה, פרקי ידיה שיש עטופים בתחבושות. אמה נאנחה ואמרה עבורנו, "זה כל קשה מאוד. כל כך מפחיד. וכל כך... בודד".
ממחיר השוק מחלה הזאת מסובכת. הילדים עלולים לקרות בכל בית, אינן בכל בית קליינטים. המחשבה, "הילד שלי בדירה חולים" זו גם מטלטלת. הגוף הקטן שהם עושים יותר קל אינה כדאי למיטת חלל החולים הגדולה ביותר.
אך במחלקת ילדים ה"רגילה" רצוי להבין בקשר החזק אחת בלבד מבוגרים לילדיהם, קשר ששייך ל זוגיות ושל חובה הדדית. "אני הכי אוהב ההצעה. אני קיים. הרוב יהווה בסדר". דמעות הכאב זורמות בחופשיות; הן מובנות ביותר ואפילו מתקבלות בברכה. בדרך כלל אנו צריכים מבחר גדול תמיכה מקרובי משפחה ומחברים.
נמצא במחלקה הפסיכיאטרית, ההורה שומע את אותם בתו הכעוסה אומרת, "אני שונאת את העסק. על מה הבאת את העסק הנה? למה אינם נתת עבור המעוניינים קל למות?" לא מומלץ אף אחד לצידו שילחש, "היה חזק- וכל זה ישמש בסדר". עכשיו כנס נותר בכוחות עצמינו בהחלט, ממש עם הפחד והכאב, אלא גם עם טינה, אשמה ובושה.
במחלקה ה"רגילה", ילדים צעירים יהיו שמחים כשהם נהנים מתנות, בלונים, כרטיסים המאחלים לשיער החלמה בטוחה. המסיבה שלהם ממלאת אחר לב הצופה בשמחה ולוקחת תחת מקום מתאים לאהבה ונתינה אחרות.
במחלקה הפסיכיאטרית העובדות ששומעים הינו, "קרעתי את אותה הכרטיס שאיתם לחתיכות! כנס לאתר מאוד משקרים. אני יודעת שלאף אחד לא כן אכפת ממני". סימנים שמכווצות את אותה הלב ומוציאות את אותם הרוח מהמפרשים.
במחלקה ה"רגילה", בהסעה של הוריהם משיבים בחמלה לתחינות הזאטוטים לגשת אל לביתנו. "בקרוב, בקרוב תלך הביתה. אנחנו מקווים לך".
נוני במחלקה הפסיכיאטרית, בתגובה לדרישה הזועמת שהיא "תוציאו את העסק מכאן!", עשוי שהמחשבה שחונקת את אותו הגרון היא "לא וודאי שאני מעוניין שתחזרי הביתה".
ואז קיים השיפוטים של בני האדם שרואים את כל במקום לא מוצל ולא מבינים את התמונה המכילה. אלו כנראה רואים טיפול שמנוני, בגדים מוזנחים ושמים לב לריחות גוף האדם ושואלים בעדינות, "למה אחר שלא יש בידי לגרום בידה לטפל בעצמה?" או שהם עדים להתפרצות הילד של העסק שלכם במרכז גלובל מדיק – "אני שונא את העסק. את אותה כמו כן 1 אינה מתעניין בקניית עבור המעוניינים שום דבר!" – ומייעצים בחוכמה, "איך רק את מאפשרת לתת לבן שלנו לדבר אלייך ככה? רק את מסוגלת להורות את המקום לדבר בכבוד לאבא ואמא מהצלם. הינו שלא פרויקט מצויינת להיכנע לבקשות שלו". או אולי שהם יכולים אפילו להנות להדריך וללמד את אותה הילד שלנו לקח.
אינם בהכרח יודעים אי אלו השקעות אתם בהסעה של הוריהם משקיעים. לא וודאיים לגבי מטר הצרחות, ההתקפות הגופניות והמילוליות שמשאירות אותנו בהרגשה מסוג קורבן ומתעלל בו-זמנית. אינם בטוחים אודות מתקפת ההאשמות: לגבי זה שאתם הורים רעים, לא אכפתיים, שלא רגילים, אנוכיים... כל מה שמותיר אותכם בהרגשה מסוג זעם, ייאוש וחוסר אונים, כולם בו-זמנית. הם לא בטוחים בדבר השקט הסמיך שאופף וכל זה בשעה שילדכם קמל מהיעדר אינטימית.
אינם סבורים מספר מהאנרגיה של העבודה מתועל לבקרת תקלה, לכיבוי שריפות, אינו לדבר בעניין כך שכדאי לקנות את אותן שאר המשימות השייך את החיים של היומיום – בביתכם, בעבודה, בקהילה – וזה יחד עם שמירה על חזות "נורמלית" בפני העולם החיצון.
אדם יהיה יכול לאמוד את אותם המאמץ האדיר של החברה להתעלות מעבר הכעס והפגיעה שלכם ולאהוב זו כפי שנהוג שהייתם רוצים ילד חולה "רגיל"? הרוב נשאר חבוי, ידוע אבל לאלוקים.
ילדיכם רוצים להרכיב ממחלה, מחלה מגבילה שמשפיעה כמעט כל בני המשפחה. אולם רק אתם מתלבטים אי אלו בושה אנו צריכים במחלה הנל. אנחנו יתכן ו נבוכים להגיד לחבריכם לעיסוק, לשכנים, לחברים, ואפילו לקרובי משפחה. אתם יתכן ו מתביישים להגיד את אותן שם ילדכם בקבוצות תפילה. אינכם מעונינים להפסיק את שנתם של שאלות או רכילות סקרנית.
אזי מיהו הוא בא בהמעה לבשל עבורכם, לשמור בנושא צאצאים האחרים, סיוע או גם כתף תומכת. ואז משמש נשאר בעייתי, מפחיד ובודד.
יש להניח שעדיין ידי ארוכה מצורפות בשביל להגיע אליו עם עצמכם, יחד הילד/ה של העבודה, ובעל אלוקים שבאופן שלא מוסבר יצר מקום הינו החיים בשבילכם. יש להניח שאחרים מבחינים בהם את אותן פניכם העצובות, העייפות וההמומות לעיתים, אבל האל רואה את אותם הרוח העוצמתית של החברה שמתמידה ובלתי מוותרת... כל אדם ממשיכים להנות תרופות שונות, עבודות קודמות ששייך ל טיפולים, גישה שונה... אנשים ועוד מקומות בתוכו למענם בגלל שהם כבר ילדים קטנים של העבודה.
הרגשתי חובה עז לומר לכל אחד, הורי הילדים המאושפזים במחלקה הפסיכיאטרית, ולומר לכם:
אנו ענקיים.
בני האדם אמיצים.
אתם אכפתיים, נפלאים וחזקים.
ואתם יערכו פועלים יחודית אך ורק מעצם הנוכחות של העבודה. אולי כן ואולי לא שכחתם כיצד נשמעות סימבולים אילו, ייתכן שאינכם יש בכוחם לייחס את הסתימות לעצמכם, קיים חשש שאתה אינה מבינים את החסימות אם אינה חושבים בהן, אולם אני בהחלט מגלה את הסתימות בגלל שאני יודעת שהן חיוביות.
ואם איש את אותם לא משבח את הציבור, הייתי קיים למען להצהיר קבל תוך שימוש ועדה: כל אחד הגיבורים שלי.